

האגדה מספרת על תחילת הזמנים, כשהבורא עדיין לא סיים את הבריאה, והעולם עדיין לא היה שלם, לפני שהכל יושלם, היה צריך לעשות עוד דבר אחד מאוד חשוב, ולצורך כך ברא האלוהים מלאך.
כשהמלאך הגיע, אמר לו האלוהים, שמרתי את הדבר הטוב ביותר לסוף, יש לי כאן את משמעות החיים, האוצר האמיתי, הסיבה לכל היצירה הזו, ובגלל שזה אוצר יקר מכל, אני רוצה שאתה תחביא אותו היטב. תחביא אותו כ"כ טוב שכאשר אדם יימצא אותו, הוא יידע להעריך את האוצר הזה.
"כך אעשה" ענה המלאך, "אחביא אותו בראש ההר הגבוה בעולם".
"לא טוב" ענה האלוהים. "יהיה קל מדי למצוא אותו".
"אחביא אותו במדבר העצום, שם יהיה קשה למצוא אותו".
"לא, קל מדי" ענה האלוהים.
"אחביא אותו בקצה היקום – שם יהיה קשה למצוא"
"לא" ענה האלוהים.
ואז, ריצדה ההשראה על פני המלאך, "אני יודע, יש לי מקום טוב. אחביא את אוצר החיים בתוך ליבו של האדם, זה יהיה המקום האחרון שבו יחפש, וכשיימצא, הוא יידע להעריך את האוצר.
"כן" ענה האלוהים, "תחביא אותו שם".
מי אני ?מהו העולם שסביבי? ומה מקומי בעולם? הן אולי השאלות הקיומיות העתיקות בעולם.
יש הרבה דרכים שאדם יכול לבחור ללכת בהן, מתוך תקווה להתקרב לאמת, להגיע לתשובה.
יוגה היא אחת מהן - דרך עתיקה מאוד, שהותוותה על מנת לתת את התמיכה להולכים בדרך הרוחנית.
היוגה עברה כתורה שבע"פ, ממורה לתלמיד במשך אלפי שנים.
לפני כ- 2000 שנה כתב חכם יוגי, טקסט שנחשב בעיני רבים כאחד החשובים ביותר בעולם היוגה, ובו הוא הגדיר באמצעות 196 משפטים קצרים, הנקראים סוטרות, את דרך היוגה, ושירטט מעין מפת דרכים עם הנחיות ורמזים להולכים בדרך הרוחנית הזו. מתנתו של מורה דגול לתלמידיו בדורות הבאים. בצניעות רבה הוא רק חתם את שמו, פטנג'אלי (Patanjali), ואיננו יודעים על חייו הפרטיים דבר. אבל ברי שהלך את דרך היוגה לרבדיה העמוקים, הבין אותה וניסח עצות טובות ותמרורים.

הטקסט החשוב הזה נקרא: היוגה סוטרה של פטנג'לי, נכתב בסנסקריט ותורגם לשפות רבות, ביניהן גם לעברית.
פטנג'לי פותח את הטקסט בארבעת הסוטרות האלו:
Yogaschittavritti nirodhah - יוגה היא השקטת (עצירת) תנודות התודעה
Tadadrastuh svarupe vasthanam - אז שרוי הרואה בטבעו האמיתי (הטהור)
Vrittisarupyamitaratra - במצב אחר הרואה מזדהה עם התנודות של התודעה
עפ"י היוגה סוטרה, אם נשקיט לחלוטין את תנודות התודעה, אז - נשהה במצבנו הטהור, האמיתי, המתבונן, הרואה - אז - נקבל את התשובה.
בכל מצב אחר, אנחנו מזהים את עצמינו עם התנודות של התודעה - עם המחשבות - שהן רק ה"רעש", ה"ענן", שמכסה את התודעה.
דומה הדבר להתבוננות אל מעמקי הים. כשהים גלי לא נוכל לראות לעומק. הגלים יטשטשו את קרני האור החודרות פנימה.
אבל, כשהים שקט מאוד ואין גלים - קרני האור יוליכו אותנו פנימה ונוכל לראות די עמוק.
התנודות של התודעה, המחשבות, הן גלי אנרגיה, יש להן תווך תדרים שהמוח שלנו מסוגל לייצר, לשלוח, לקלוט, להעצים ולהחליש.
אנחנו מסוגלים לתמוך במחשבה מסוימת, ואף להפוך אותה לחומר (לממש רעיון), ואנחנו גם מסוגלים ליצור התנגדות למחשבה או רעיון מסוים.
בדרך כלל, אנחנו מזהים את עצמינו עם המחשבות שלנו. "אני חושב משמע אני קיים" אמר הפילוסוף רנה דקארט.
לפעמים אנחנו בטוחים לבעלות על המחשבות. אבל לעיתים קרובות מגלים שמחשבה "שלנו" עברה גם במוחם של אחרים...
בזהירות אני רוצה להעלות את האפשרות שיתכן שהמחשבה שחלפה במוחנו לא בהכרח שלנו (-:
אולי קלטנו מחשבה שנוצרה אצל מישהו אחר?
מי זה ה"אני" שמשמעו שהוא קיים אם כך? והאם באמת כאשר אני לא חושבת, אני נמוגה?
עפ"י היוגה סוטרה של פטנג'לי ה"אני" הזה קיים בכל מקרה, חושב או לא חושב.
ויותר מכך - אפשר לחוות אותו בצורתו האמיתית דווקא כאשר משקיטים את תנועת המחשבות.
פטנג'לי אומר שעלינו לדעת להפריד בין התודעה, ובין התנודות שלה. בין האני הטהור, לבין ההתגלמויות שלו, ההשתקפויות שלו במראות השונות. ללמוד לזהות את התנודות השונות, וללמוד להגביל אותן, להשקיט אותן – בכדי שנוכל להתבונן עמוק יותר ויותר, ונלמד לזהות את האני הטהור, הרואה שהוא הראיה.
אז איך עושים את זה, איך משקיטים את המחשבות?
לעיתים אנחנו עושים את זה אפילו בלי לשים לב. רגעים קטנים וחולפים שבהם אנחנו רק מתבוננים. לא חושבים, רק רואים, מבחינים, עדים.
אבל, בהחלט אפשר להתאמן על זה.
יש הרבה דרכים טובות להתאמן על זה, ויוגה היא אחת מהדרכים הטובות האלו.
בכתב עתיק אחר של היוגה ה- Katha Opanishad נאמר שאותו "רואה" (Atman - הניצוץ האלוהי) , שוכן במערה עמוק בתוך הלב, ממש כמו באגדה מתחילת המאמר.
הלב, הוא מקום טוב למדוט עליו.