אני מאמינה שלכל אחד ואחת מאיתנו, יש ייעוד מסוים, מתנה ייחודית, שאנחנו צריכים לגלות בתוכנו, להעמיק וללמוד, לטפח, ולחלוק עם העולם. אם תרצו - הייעוד שלנו בעולם.
אני אוהבת לקרוא למתנה הזו "התפילה", כי היא הכמיהה הראשונית, שאיתה הגיעה הנשמה שלנו לעולם, ומתוכה נגזרות כל שאר הכמיהות העמוקות שלנו.
התפילה הזו נמצאת עמוק עמוק, במערה סודית בתוך הלב.
היא חבויה שם כ"כ טוב, שזה די קשה לזהות אותה.
לכאורה, אילו היתה גלויה לעין, החיים היו יותר פשוטים.
כל אחד היה יודע מיד בהיוולדו מה הייעוד שלו בחיים ופועל במודע להגשים את עצמו.
ועם זאת, היא חבוייה עמוק, ולא בהכרח מוצאים אותה.
אפשר לומר, שעצם זה שהיא חבויה, זה סוג של מנגנון אבטחה.
יש דברים שאנחנו חייבים ללמוד, תכונות שאנחנו חייבים לחזק, יושרה פנימית שאנחנו חייבים לפתח, עוצמה פנימית שאנחנו חייבים להצליח להתחבר אליה, לפני שנוכל לראות ולהבין את התפילה הזו, היקרה מפז, וגם ללכת אותה, לשמור עליה.
עד אז, היא תנסה לכוון אותנו בחשאי, באמצעות תחושות בלב שלנו.
כשנתעלם ממנה, משהו בתוכנו יידעך, יכעס, ייפגע.
כשנפעל בהתאם להנחיות שלה - משהו בתוכנו יאיר, ישמח, ישקוט.
יש דרכים להתחבר אל התפילה של הלב שלנו, ואל הכמיהות שנגזרות ממנה.
דרכים ללמוד להבחין בינה לבין הרצונות האחרים שלנו, אלו שבאים מהשכל שלנו, אלו שבאים מהבטן, מהראש, וממקומות אחרים.
גם אלו שהם בכלל לא רצונות שלנו, אלא של מישהו אחר - רצונות שאימצנו.
יש זמנים מסוימים, מצבים מסוימים, שבהם נפתחת דלת סתרים קטנה, שמובילה אל המערה הסודית של הלב.
דלת הסתרים יכולה להיפתח באינסוף סיטואציות.
אבל, הכלל החשוב הוא שבכדי לעבור דרכה חייבים להיות במקום ענווה ואמת.
מהמקום הזה, התפילה של הלב שלנו יכולה למשוך אותנו קרוב אליה, דרך דלת הסתרים.
מה שמעניין זה, שלפעמים דווקא במקומות הפחות נוחים ורגילים של החיים, קל יותר להיות במקום של ענווה ואמת, ולכן דווקא שם, סביר יותר שנוכל לזהות את דלת הסתרים ולעבור דרכה.
לפעמים החיים מביאים אותנו לצומת דרכים חשוכה ומטלטלת. ערפל סמיך עוטף סביב ואנחנו לא רואים יותר את הדרך. אנחנו לא יודעים מה לעשות. ברור לנו שאנחנו צריכים לבחור, ואנחנו פוחדים. במקום כזה חבויה דלת הסתרים. קשה לזהות אותה בחושך, אבל היא שם.
לפעמים אירוע טראומתי מטלטל אותנו. עמודי תווך יסודיים בחיים שלנו נשברים. מה שהיה - נגמר, ולא ברור לנו אם יש לנו כוחות להמשיך הלאה, ולאן. גם במקום הזה חבויה דלת הסתרים.
לפעמים היא תפתח בזמן של התבוננות פנימית כנה. לפעמים אימון מדויק יביאו אותנו אליה. לפעמים בזמן של חלום. לפעמים גם, פשוט ברגע של חסד. יש אינסוף סיטואציות שבהן דלת הסתרים לשביל של הלב יכולה להיפתח, וגם כשכבר שהולכים על השביל של הלב, יש יותר מדלת סתרים אחת לעבור.
ההליכה בשביל שמוביל אל התפילה של הלב היא מסע רוחני.
השביל הוא ספיראלי.
ככל שאנחנו מעמיקים פנימה, הפעימה של התפילה חזקה יותר.
זהו שביל אמיתי לגמרי, הוא אחד מאינסוף שבילים שבהם אנחנו יכולים לבחור לצעוד את חיינו.
וגם בתוכו - עיקולים ופניות, צמתים ובחירות, מבחנים ומלכודות.
גם בתוכו אפשר בקלות לטעות ולסטות אל שביל צדדי ומפתה, שירחיק אותנו מהתפילה של הלב שלנו.
ככל שנלמד לזהות את דלתות הסתרים וככל שנתאמן לעבור בהן, כך נהיה קשובים יותר לקול הפנימי המכוון של התפילה של הלב.
ככל שנלמד ללכת אותה, כך תגבר פעימתה והשפעתה על חיינו, ונהפוך להיות כלי שלם וטוב להגשמת הייעוד שלנו.
הדרך האדומה –דרך רפואה אינדיאנית – היא בעיני, אחת הדרכים הטובות והיפות ללכת בהן בשביל להתחבר אל השביל של הלב, להבין את הייעוד שלנו, וללוות אותנו בהגשמתו.
כמובן, היא לא הדרך היחידה.
עולים להר - מסע חזון , ישראל
* אולי יעניין אותך לקרוא על מסע חזון